הנה עוד פעם

על הקו שבין שמונים-ושמונה לגלגלצ אני נוסעת על הכביש האהוב עלי בעיר הזאת וחושבת מחשבות שאין בהן תועלת. אני רוצה להיות יפה, אני רוצה להיות מקסימה, אני רוצה להיות נאהבת. ולפעמים באמת אני מרגישה שאני עוד-שנייה-מתפוצצת! ורוצה לצעוק בתסכול אבל גם במן שמחה- אני רוצה לאהוב עד אינסוף, עד השמים, אני מרגישה שהפעם זה יכול להצליח, שהפעם אני יכולה, רק שיהיה מישהו, מישהו בכלל. כמה פתטי זה נראה מהצד. אצבעות על הרדיו.

ובינתיים, במציאות, אני לא רוצה להרחיב על זה את הדיבור אבל- אני מבריזה ממפגש כאילו ידידותי עם בחור שכבר יצאתי איתו פעם, מסננת איזה חבר-של שפגשתי באיזו יום הולדת שמשום מה לא שם לב לעובדה שאני בטח שוקלת פי שלוש ממנו, ועוד איזה מישהו שהכרתי בתיכון מטריד אותי ברשת החברתית הזאת, נו, איך קוראים לה, ואף אחד מהם לא מזיז לי כלום, שום דבר, ואני כל כך הייתי רוצה שהם יזיזו לי, דווקא, אבל לא, שום דבר.

הדבר האחרון שרץ לי במח זה יואב, זה הלילה ההוא בספטמבר, זאת ההתאהבות המטופשת הזאת שהיא עד היום הזיכרון השני הכי מתוק שלי מבחור כלשהו. רציתי להרים טלפון לאקס ולהציע לו ערב של תענוגות ארציים כאלה ואחרים, אבל הוא הרי הודיע לי (למרות שהוא רדף אחרי בצורה מאוד מוזרה בשנתיים וחצי האחרונות) שהוא הגיע למסקנה שהעובדה שהוא עוד מדבר איתי עושה לו רע, ומי אני שאדחף באיזה תהליך שהוא מנסה להעביר את עצמו (אוי כמה שהוא צריך את זה, אוי כמה שאין לזה שום קשר אלי), וחבל כי ממש בא לי.

מאוד הייתי שמחה להכנס למוסד הנהדר הזה של מין-ללא-רגשות אבל זה קשה לי מדי עם אדם זר, ומאחר שאפשרות האקס נסתמה לה, ויואב בטח כבר שכח איך קוראים לי, אני נאלצת לוותר.

אבל זה בכלל לא זה, אני יודעת, אני יודעת- זו רק הסוואה, לצורך המאוד אנושי הזה, להרגיש שאוהבים אותך, שנמשכים אליך, שעורגים לך.

ודינה (חברה שעוד לא הזכרתי פה), שגם היא במן מצב דומה, אומרת לי- אבל אנחנו בכלל לא מכירות בנים! והיא כל כך צודקת- אני לא מכירה אותם, הם כאילו נחבאים ממני, איפה בכלל מכירים בחורים בימינו?

איזו תהיה חשובה.

 

נמאס לי מההרגשה הזאת-