בקן הקוקיה

בזמן האחרון אני מעבירה את ימי ראשון שלי במקום מוזר מעט. מדובר במוסד לחולי נפש, שאני ועוד לא מעט אנשים מתנדבים בו. זהו מקום עבור החולים להפגש, לדבר, לחיות. חלקם באים כדי לשוחח עם המתנדבים, רובם באים כדי לשוחח בינם לבין עצמם, חלקם באים כי אמרו להם שצריך, וחלקם, אני מניחה, לא יודעים למה הם ממשיכים להגיע.

אני לא מהמתנדבות הנלהבות של המוסד, קורה לא אחת שאני מפספסת, וגם לרב אני עוזרת יותר בתפעול המקום מאשר בישיבה ושיחה עם החולים. זה מקום שאני אוהבת להיות בו, אבל לפעמים הוא מעיק עלי בצורה מאוד לא מובנת. אדם מן החוץ שיקלע פנימה, לא יבין מה מתרחש בין ארבעת הכתלים. כל מתנדב חדש שמגיע חוטף שוק די רציני בפעם הראשונה. מדובר בסוג הזוי של כאוס, שיש בו משום חזרה על עצמו מפעם לפעם. אני בטוחה שישנם מערבונים ישנים שבהם הגיבור נכנס לפונדק בצומת דרכים חשוך, ומוצא בפנים, רכונים על השולחנות, טיפוסים מוזרים, מטרידים, בוהים, חלקם לא נעימים למראה. זה לא בדיוק כך, אבל אני חושבת שיש משהו בהקבלה.

והסיבה שאני כותבת על זה פה בכלל, היא כי יש משהו מאוד מיוחד במקום הזה. בכוונה, או שלא בכוונה- אין הנכנס יודע דבר על יושבי המקום. מזווית הראייה שלי- בתור מתנדבת- אני מגיעה, עושה את מה שמבקשים ממני, משוחחת פה ושם, אבל אין איזה סימן שמבטיח לי שהאדם איתו אני מדברת לוקה בנפשו, ויתרה מכך- אין לי שום דרך לדעת אם אני מדברת עם אדם רגיל, מתנדב, כמוני.

זה נשמע מגוחך, אין ספק. ונכון, יש הרבה חולים שאי אפשר לטעות בהם. המבט, צורת ההליכה, הדיבור, ההתנהגות, הלבוש, הקול- יש שהם מסגירים. אבל יש גם שלא. וקרה כבר לא פעם שחשבתי שאני משוחחת עם אחד מחולי הנפש ואחרי כמה דקות נחתה עלי ההבנה שהוא מתנדב בריא בנפשו. זה ניסוי מחשבתי מעניין מאוד- והוא מטריף ומשעשע כאחד. ישנם אנשים שאני מכירה כבר די הרבה זמן, ועדיין אני לא מצליחה להחליט לאיזה צד הם שייכים. (זאת, כמובן, אם מניחים שהמתנדבים הם אנשים בריאים לחלוטין.) 

קרה לי גם פעם שמישהו שאל אותי מה אני עושה שם, וכשעניתי שאני מתנדבת הוא היה ממש מופתע. לא ידעתי אם לצחוק או להיעלב.

לרב המתנדבים מסתובבים עם פנקס (יש בו צורך לתפקודו של המקום) וזוהי לעתים תעודת שפיות לא רעה בכלל. כשאני הולכת שם אני משתדלת שהפנקס הזה יציץ מכיס המכנסיים. לא נעים ולא קל לחשוב שמא מישהו רואה אותך כמשוגע.

אני לא יודעת אם מישהו כיוון ככה את הדברים, אבל האופציה הזאת, להחשב משוגע מוחלט- היא מעניינת, מצחיקה ומפחידה כאחד.

ובאופן כללי, הסטיגמות נוהגות להתנפץ שם ברעש על הרצפה. אחד האנשים שאני מדברת איתו באופן קבוע, מדבר בעברית המדוייקת ביותר ששמעתי מיימי. עליו דווקא רואים מבחינה חיצונית, מוזרות. אבל העברית שלו חפה מכל טעות- כל מילה מוטעמת נכון ומונחת במקום הראוי לה. במשפטיו נשזרות לא אחת מילים גבוהות למדי, מילות שבת, כאלו שנדמות מפוארת מדי ליום יום.

מדהימה אותי העובדה שעדיין איני מצליחה להחליט אם האנשים שאני עובדת איתם בריאים בנפשם או לא. כל פעם שנדמה כאילו כן והם רגילים, איזו אמרה או תנועה שלהם מקפיצה את חשדותי. וכל פעם שנדמה לי שזהו עליתי עליהם אבחנתי אותם- הנורמליות קורנת מפניהם.

 

החבל הזה דק מאוד. החבל בין שפיות לטירוף, לשיגעון.