אני לא יודעת
ביום שישי, התלבשתי חשוף וניסיתי להיראות טוב
יצאנו לאיזה דאנס בר, מאוד לא אופייני.
לא הייתי במסיבה מאז שטסתי למזרח
וכשנכנסנו
אני פשוט
-לא יודעת איך לתאר-
היה לי מין רגע של חרדה
כשדחפנו את הוילונות השחורים
וצעדנו לתוך ההמון
אנשים שמחזיקים כוסות בירה
ועומדים
ובוחנים אותי בלי בושה
ובכלל לא מעיפים מבט לכיווני
ובנות בשמלות קצרצרות
והלב שלי כאילו החסיר איזו פעימה,
אבל מיד אחר כך החל לפעול ממש מהר
ידעתי כשהכל בסדר,
גם כשהנחתי שככה מרגישים בהתקף חרדה
כאילו מישהו חונק אותי קצת
מבהיל אותי נורא
תוך שתי דקות זה עבר
אבל
זה שזה בכלל קרה
מה נסגר
ושלשום
הייתי במסעדה
אמיתית
עם שתי כוסות,
אחת למיץ ואחת ליין
והמנות היקרות נחו בתוך תפריטי עור
רומזות שהן קטנות משנוכל לדמיין
מבטיחות מליוני טעמים שאני לא מסוגלת לנחש איך הם מרגישים על הלשון
מילים כמו מסקרפונה
וסוגים של בשר
ותבלינים
ובאמת הרגשתי כל כך לא במקום
עם הגופיה שלי
והפנים שלי
והראש שלי
כאילו מישהו שתל אותי שם
וכאילו כולם מביטים לראות איך אסתדר
הרגשתי כל כך לא שייכת
רציתי קצת לקום וללכת
אני מרגישה לשעולם לא אוכל להעמיד פנים שאני חלק מהחיים האלה
ואני באמת לא רוצה
אני אפילו קצת שמחה
להיות רחוקה מהם אלפי שנות אור
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 
את גם זה וגם זה וגם לא …
את טובה מכל זה.
את כותבת נפלא ואני אוהב אותך!
אהבתיאהבתי
לא, אני כנראה לא.
תודה,
מי אתה?
אהבתיאהבתי