שוב לא היתה לי מצלמה

אתמול בערב

באחת הבמות של עיר שהיא לא שלי-

מעגל קטן של אסיאתים בין כל החוגגים. הדעת נותנת שמדובר בעובדים זרים.

הם חוגגים וקופצים ורוקדים ואין לדעת למה או על מה הם שמחים, אם באמת קיימת בהם אהבה למדינה הזאת (ולא אתפלא אם כן! בנדודי בחלק המזרחי של הכדור פגשתי לא מעט מקומיים שדיברו על ישראל, מקום עבודתם לשעבר- באהבה גדולה להפתיע), פורקן של סתם, הזדמנות להתחבר עם ההמון בלי להשתמש בשפה, לשמוח, לרקוד.

החיוכים על הפנים שלהם היו גדולים מהחיוכים על הפנים שלי. את יודעת, אני אומרת לעצמי- כמה אנחו צריכים לפעמים ימים שמחים.

ואחד מהם חבש כובע בוקרים גדול שדגל ישראל מוטבע עליו, גלי ועליז. והכובע מצל על פניו האסיאתיות, על זוג עיניים חריצים ועל חיוך טוב כל כך ויפה כל כך, והוא רוקד וצוהל וכל הישראלים לידו מחייכים.

הייתי צריכה לצלם. 63 שנים.

 

ולפני שבוע, אני יושבת בכיכר רבין- תל אביב נראית לפעמים כל כך שלווה וחיובית ושמחה. שעת צהריים מאוחרת משרה אווירה נינוחה על יושבי הכיכר. עשרות יונים מצטופפות על הקרקע, מלקטות פירורים שמשליכים להם ילדים ואמהות. אחת לזמן לא מוגדר הן יוצאות למעוף נמוך עד שהן מתארגנות מחדש על הקרקע. הילדים הקטנים רצים ביניהן בהנאה גלויה, מבריחים אותן לצדדים. וילד חמוד, בן שנתיים אולי, תלתלים חומים בהירים מקיפים את ראשו, רוכן קדימה בהבעת ריכוז. אני מתרכזת גם- על הרצפה ממש מתחתיו שוכבת יונה על גבה, רגליה מזדקרות לשמים. גם בסרטים מצויירים המוות לא ברור כל כך. רק תוסיפו איקסים בתור עיניים ויש לכם קומיקס. הילד לא מש מהיונה המתה. הוא ממשיך לרכון אליה במין חוסר יציבות של ילדים שעוד מנסים את כוחם כנגד הכבידה, ועם זאת יש בעמידתו משהו נוקשה, עקשן. כאילו החליט לראות מה לא בסדר עם הציפור הזאת, כאילו הוא משגיח לראות מתי היא תקום. ונוקפות הדקות, ומרחוק אמו קוראת לו. והוא הולך אליה, מגניב כל כמה דקות מבט אחורה. ואחרי זמן מה הוא חוזר. נעמד באותו המקום בדיוק, תלתליו נופלים על הפנים החמודות- הוא שומר על היונה, עכשיו זה ברור. ואני, אם הייתי אמא שלו- האם הייתי מושכת אותו משם או מניחה לו, שימשיך להתבונן. ואני, לו הייתי הוא, האם הייתי ממשיכה להתבונן או הולכת משם.

בכל אופן,

לו היתה לי מצלמה, הייתי מצלמת. 

 

ערב יום הזיכרון,

אני יוצאת מהמתנ"ס כמה שעות לפני שהצפירה מבדילה בין חול לזיכרון.

 

שתי מדריכות ספינינג מדברות לידי. האחת מעדכנת את השנייה-

"תיקנו את המזגן, הם בטח נורא יהנו היום מהשיעור."

"כן, אבל נראה לי שהרבה לא יגיעו היום."

"כן, את יודעת, המשחק…"

 

 

הלילות נעשו קשים

אני, שתמיד ישנתי כל כך טוב, לא חולמת דבר, או לפחות לא זוכרת שחלמתי, נפלתי.

הלילות הפכו לא שקטים- חלומות רעים, לא סיוטים, חוזרים ונשנים וממלאים את שנתי.

במהלך הלילה אני מתהפכת הלוך ושוב, מנסה למצוא נחמה בתנוחה שתרדים אותי כראוי. נדמה לי שיתושים עוקצים את כל אברי גופי, אני הוזה שעל השמיכה מהלכים פשפשים ואני לא מצליחה להבין אם חם לי או אם קר. כשאני כבר נרדמת לא אחת אני מתעוררת חליפות, מוצאת את עצמי באיזור הדמדומים הזה שבין מציאות לחלום- מנסה להירגע ולהבחין בין אמת לדמיון.

בבקרים אני קמה מהשעון המעורר, ולבי דופק במהירות מהתרגשות כלשהי, כמו מתוך חלום שנגדע באיבו.

אני גוררת את עצמי החוצה מהמיטה כאילו לא ישנתי כלל, שמורות עיני כבדות כל כך, עפעפי ממאנים להפתח.

כל גופי מתוח כשבראש משתחזרות להן אפיזודות חולפות מהלילה שהיה, מחלום זה או אחר שמטריד כרגע את מנוחתי.

בשעות הערות, אחת לכמה שעות, מפלח פתאום כאב חד ולוהט את אחורי ראשי, ואני לוחצת את רקותי וממתינה בהלם עד שיעבור. הכאבים האלה חדשים לי ומקורם לא ברור. כשחולף הכאב הזה, החזק, הוא כמו מותיר מאחוריו הד עמום- כאב חלש שלוחץ את ראשי משך מה שנראה כמו ימים ושבועות.

 

גם עכשיו, כשאני ערה לגמרי, חוזרות סצינות מהחלום ומאיצות את קצב לבי, מותירות אותי מפוחדת, לא ברור ממה או ממי.

 

 

מולכו

"…בכל אישה יש חלק שראוי לחיבה מיוחדת, חיבה שמחוץ לשורת-הדין."

מולכו/ א.ב יהושוע

(אם ככה, אז..?)

 

 

"…אבל מוכרחים ממש להתאהב, אחרת אין לזה תכלית, הרהר מולכו בצער, בדאגת מה, מוכרחים ממש להתאהב."

 

 


וגם-

 

"מן המוסכמות הוא שיש מר ומתוק, יש חםויש קר, אך באמת- יש רק אטומים וריק."

ספר פיזיקה- דמוקריטוס

הכרח

כאילו משהו מכל זה מבטיח לי שיהיה טוב יותר.

 

רגיעה.

 

 

 

אני מרגישה ש

 

אם אקעקע את זה על עצמי

 

זה יעיד על משהו

 

לא בטוחה מה

 

או אם אני בכלל רוצה לשדר דברים מעין אלו.

 

אולי אומץ

 

אולי התרסה

 

 

 

כנגד מה?

 

את בטח שואלת את עצמך

 

כנגד איך שהכל מתקיים?

 

והרי-

 

את מתחילה ללמוד

 

את המקצוע הזה

 

שהוא סימן ההיכר

 

של כל התרבות הדפוקה הזאת

 

ועדיין מקווה

 

שתוכלי להיות

 

בן אדם

 

שהאמת שלו שונה

 

שעושה

 

מה שהוא רוצה

 

 

 

ולומד

 

ויודע

 

 

 

אז

 

נגד מה

 

את

 

מתריסה?

 

 

 


 

 

 

אוקיי הנה הוצאתם את זה ממני יש בי אומללות שאני לא יכולה להסביר בדידות שכבר ארבע שנים דוגרת בתוכי ועוכשיו היא עולה על גדותיה גולשת עוד דקה דרך הגרון ועומדת לחנוק אותי אני כל כך לבד שזה מחליא זה מעורר רחמים הדבר האחרון שאני רוצה זה לעורר רחמים זה לא כמו שאתה חולה ושוכב במיטה וכיף שכולם מטפלים ודואגים זה אחרת אלו רחמים שאני שונאת לקבל מבטים שאני שונאת לקבל הנה הכל יוצא כמו מוגלה מפצע פתוח אני כבר כל כך הרבה זמן לא אהבתי מישהו כבר כל כך הרבה זמן לא אהבו אותי לא רצו בי באמת לא שמחו בי באמת זה מתדפק ככה על הצלעות אני מתעלמת אבל כמה אפשר כבר להתעלם כאילו יש דרך בעולם לרפא מין מחלה כזאת של חוסר באהבה כאילו יש איזה משהו שיש בכוחי לעשות כדי להציל את עצמי מציפורני הבדידות הזאת כאילו יש דרך להתחמק ממי שאני ולהפוך לפתע לאיזו נערה פלרטטנית שאף פעם לא לבד זאת אני זה מה יש אף אחד לא רוצה בזה וזה מובן אבל אני לא מוכנה לקבל את הדין מה אני צריכה לשנות בעצמי כדי שיבוא מישהו ויתעניין ויגיד אולי איתך הייתי רוצה לדבר קצת יותר משתי מילים וגם את נראית בסדר ואפשר לשבת אולי לשתות משהו איזה יום מה בדיוק אני צריכה לעשות כדי שהמצב הזה יוכל להתקיים תנו לי משהו ריאלי אני בחורה ריאלית דברו אתי בנוסחאות אני לא מעניינת אבל את זה אי אפשר לזייף אפשר אולי להגיד הי אני הייתי עכשיו חצי שנה במזרח אולי זה יגרום למישהו למצמץ אבל מה הלאה משם אני לא איזו חכמה גדולה יש בחורים שנתלים בבחורות חכמות כי זה נוח ומסתדר טוב ואני אין לי שום דבר להציע בתחום הזה פרט לכמה מספרים שלא מסמלים דבר ואני לא נראית כל כך טוב אבל פעם נראיתי לא רע בכלל וגם אז המבטים עברו דרכי כמו דרך זכוכית מה יש לי להציע אם מישהו יבוא וישאל מה אני מוכרת בעצם מה הגימיק שאין לי כזה זה לא מיוחד למה בעולם הזה מרגיש תמיד כאילו אתה חייב להמציא משהו לחדש משהו לא להיות כמו כולם להיות הראשון ש הראשון שקנה אייפון הראשונה שקנתה את המכנס הזה ואז לטבוע בין מליונים כמוך והדרך היחידה להיחלץ היא להיות שוב ראשון במשהו כי יש אולי מישהו שרושם נקודות זכות אין לי גימיקים לתת אף נקודות לא נצברו על שמי אני מפסידה לכולם במירוץ הזה אבל זה בסדר כי אני לא חושבת שיש בכלל פרס למנצח ואני בלי פרסים לא אתאמץ ומסביבי כל הזוגיות הזאת שמחליאה אותי כי מה לעשות הקנאה אוכלת מבפנים ולמרות שלא אני לא מקנאה בכולם כי יש כאלו מערכות יחסים דפוקות שלחלוטין עדיף להשאר לבד אבל אלו שאפילו מעט מתפקדות שלפעמים אני רואה אותו מעביר עליה יד וברור שזה טוב לשניהם לשבת ככה בין כולם ומיד כולם מרגישים בחוץ כי הם הבועה והם האושר וכל השאר עדיין בחיפושים ואני מקווה שלא תופסים אותי לפעמים תולה בהם עיני עגל של קנאה ושל תסכול כי לא נעים להיות החברה הקנאית שמעכירה את האווירה ובכלל מעניין אם זה לנצח שאני ככה לבד מעניין אם יש בכלל בשביל מה לזיין פה את השכל עם כל כך הרבה מילים ובלי פסיקים בכלל בלי נקודות כי אין לי כח יותר לעשות מכל החרא הזה משפטים יפים כי אני לא בחוג כתיבה יוצרת לעזאזל אני מוציאה החוצה שאולי זה קצת ירד כמו נפיחות כזאת במקום שחטפת בו מכה רצינית אולי ככה זה יהיה פחות כואב כל פעם שייגעו בזה בטעות אולי ככה אני לא ארגיש שאני כל הזמן על הקצה שנייה מלזרוק משהו לתוך הפנים של הזוגיות המאושרת הזאת ולברוח לפני שאצטרך להסביר איך אתם חושבים שמרגישה בדידות כזאת תגידו את האמת אל תתחמקו כמו שאני עושה כשהיא מתחילה לדבר אתי על זה היא עוד יותר בעייתית ממני לא היה לה אף אחד מעולם ולכן היא ראוייה לרחמי כנראה אבל אני כבר לא זוכרת אם אי פעם היה לי מישהו וזה מדהים כל פעם שאני מנסה להזכר בזה אני מקבלת מסך לבן כי אני את הכל שכחתי ובצדק זה היה מזמן זה לא רלוונטי לא היה לי אף אחד אף פעם ככה צריך להגיד זה אני והדפיקויות שלי לבד תמיד לבד והנה אני עוד פעם מתחמקת מלדבר איתה על זה כי אני מרחמת עליה כפי שהם כולם אולי מרחמים עלי בחדרי חדרים ואני לא רוצה לדבר איתה על זה כי אין לי פאקינג מה להגיד לה על זה מה אני כבר אגיד הם כולם חארות ואת מיוחדת את התירוצים האלה אך אחד כבר לא קונה ומה בדיוק הם יגידו לי בדיוק את אותן שטויות ששוות לערימת גללים אבל כמה אפשר ככה והכי נורא שאני מרגישה שלפעמים אפילו עומד לאמא על קצה הלשון לשאול אותי מה קורה עם זה אם אולי יש מישהו כאילו שהיא לא יודעת שאני תמיד או לבד או סתם משלה את עצמי אגב בזה אני טובה מאוד אני יכולה ממשפט אחד של בחור לבנות מגדלים עד השמיים ואני כזאת בחורה טיפוסית שאת עצמי אני מחליאה אולי אפילו יותר משאני מחליאה אותם איך הם רואים את זה מהצד זה תמיד נורא מעניין אותי הרווקה הנצחית הזאת שאך פעם אין לה אך אחד אבל אתם יודעים היא נראית כל כך שמחה עם עצמה ומאושרת שהיא בטח גם לא צריכה בולשיט שתדעו שהיא טובעת ואין לה אויר אבל היא מחייכת כי מה היא כבר יכולה לעשות לבכות על זה ולהיות אפילו עוד פחות מושכת ממה שהיא בדרך כלל שוב היא בחורה ריאלית ולהיות עצובה בפומבי זה לא ריאלי לא מוסיף נקודות ובכלל שתדעו זה כל כך מביך לדבר על זה שאני מעדיפה להסתובב ולהתחיל ללכת לצד השני אם מישהו בכלל מעלה לידי את הנושא אין לי מה להגיד על זה אין לי עצות להשיא אין לי עיניים לגלגל אין לי ביקורת לתת מה אתם בכלל שואלים לדעתי הנושא הזה זר לי ואת זה אתם יודעים אני בורה גדולה ולא אוהבת להכנס לשיחות בנושאים שאני לא מבינה אז נראה לי שאני אזרוק איזו מילה על מזג האוויר היום או על אוסמה בן לאדן ככה לנתב את השיחה למקום קצת יותר נייטרלי אני כבר אולי שנה מפחדת שפתאום כולם יתחילו שיחה על זה על זוגיות יחסים או אהבה ישמרני האל ואז מה אעשה עם עצמי איפה אני אקבור את הגוף הגדול הזה ככה שלא ישימו לב בכלל שאני שם עד שכולם יגידו את כל מה שיש להם להגיד מנסיונם הרב ומכל הקשרים שהיו להם בעבר ומכולם כמובן הם יצאו משכילים ומטעויות לומדים ובקשר הבא נצעד נכון והרי ברור שיהיה עוד קשר להם תמיד יש משהו באופק עוד לא נגמר אחד וכבר אפשר להושיט יד וממש לגעת בקצה קצהו של אחר שרק מחכה להתממש ובוודאי הן תמיש יש להן מן רשימת המתנה בדרגות שונות של רצינות לכולם פה יש בק-אפים מפה עד הודעה חדשה ורק אני לא מה אני עוד יכולה להגיד אל תרחמו עלי אבל אני מיואשת ונמאס

 

בעיר הזאת

אני תמיד מרגישה קצת כלואה.

מוגבלת,

סגורה.

 

אם הכל בסדר בסוף השבוע הקרוב אשתחרר ממנה ליומיים.

 

חייב להיות

"…חייב להיות עולם טוב יותר שתוכל לחיות בו."

משולם כותב לבנו אוטו, כמו שהקריאו אתמול בטקס הדלקת המשואות ביד-ושם.

 


 

זה מוזר, כל שנה היום הזה הופך קשה יותר ויותר.

כאילו אתה מבין יותר- מבין יותר את הבלתי מובן.

מבין כמה אתה לא רוצה לעולם לדעת,

כמה אתה לעולם לא רוצה לעמוד שם, בשנים ההם.

לא רוצה להיות לא יהודי,

לא ליטאי,

לא פולני,

לא גרמני.

(מה, באמת, הייתי עושה במקומם? האם היתה לי היכולת להבין? האם הייתי בכלל תופשת איזו זוועה חולה מתרחשת מול עיני- עם כל שטיפת המח? ואם הייתי מבינה- האם הייתי מוכנה לסכן את עצמי או את משפחתי כדי לעזור לאדם שאני לא מכירה?)

 

העולם השתגע אז.

מעטים האנשים שלא נפגעו בצורה זו או אחרת משגעונות הגדלות.

הטירוף היכה בהם במלוא הכח.

 

וכמה מגוחכים הם הדברים.

למה לא נוכל לחיות כולנו היכן שיתחשק.

למה לא נוכל להניח מידינו את הפגיונות, ולתת לחיים להתחיל.

 

"כה מעט ביקשנו. שאפשר שיחיה אדם אחד בעולם הזה, כל חייו, מראשית ועד כלה, ולא יידע דבר על מלחמה."

עיין ערך: אהבה / דוד גרוסמן

42

לפעמים לרגעים אני אומרת

שתראו איך פעם הג'ינס הזה היה רופף

וכל מה שאני רוצה

זה להסתכל במראה ולאהוב את מה שאני רואה

ולהרגיש שאם מישהו אחר מסתכל על "זה"- שזו אני- אז הוא בטוח יחשוב

ש"זה" מן דבר יפה

שהוא היה רוצה קצת לעצמו

 

אבל אני יודעת

שברב הזמן יש דברים חשובים מזה

פשוט קצת קשה לזכור כל הזמן

ובמיוחד שהימים ככה ריקים

 

ובטעות עכשיו הגעתי לתמונה מלפני יותר משנתיים

והרגליים כאלו

רזות-רזות-רזות

והבטן שטוחה

ובדיוק עכשיו הרי

השלמתי עם מה שקרה

או יותר נכון

מה שעוללתי לו, לגוף שלי,

וקניתי מכנסיים שמסוגלים לכסות את כל זה.

 

ואני מרגישה טוב,

כי עכשיו אני לא נאלצת להדחס לתוכם

ומחמיא שיש בהן משהו רופף מעט

שאולי ייתן אשליה

שאלו רגליים מחוטבות מתחת

 

אבל יש לפעמים מספרים

שיש להם משמעות כבדה למדי

לדוגמא

המספר 42.

 

"-החלטות חשובות לגבי העתיד-

אני אשמח, כשאהיה גדולה, לגור במקום שבלילה רואים ממנו את הכוכבים. אבל רואים באמת- לא סתם כמה נקודות זוהרות. אני רוצה את הכל; את הקסיופיאה, את העגלות (שתיהן!) את אוראיון (לא רק את החגורה), את כל שביל החלב.

זה חשוב באמת, זה גורם לי להרגיש טוב משאוכל לתאר. זה גורם לי מן הרגשה לא-ארצית שכזאת.

(…)

הגסט האוסים כיבו מזמן את האורות. אני מאירה בפנס על הקו בו לוחכים המים את החול אחרי שהם מתנפצים בתור גל גדול ומתקצפים בשלווה. למעלה השמיים נהדרים- מרבד של נקודות נוצצות בתוך השחור-שחור הזה. איפשהו דרום מערבה ממני נמצא האופק, שורה אנכית בה מתערבבים אורות הכוכבים עם אורות אחרים, ארציים יותר, של סירות."

 

על החוף בהודו הרחוקה.