"…היא לא היתה תמימה ולא לא כנהף אלא להפך: היא היתה חכמה וכנה מספיק כדי לשקר. הם גמלו זה לזה בשקר הגדול והמתמשך- שאהבתנו לדברים גדולה מאהבתנו לאהבתנו את הדברים…"
"… אני חושב שבגלל זה אני כל כך מתענג על הכתיבה אליך. זה עושה את זה אפשרי להיות לא כמו שאני (…) עם כתיבה, יש לנו הזדמנות שנייה…"
"… ככל שהבנייה התקדמה הוא אהב יותר ויותר את השלד העשוי קורות ועמודים זמניים, אהב אותו יותר מאשר את הבית עצמו, ובסופו של דבר שכנע את הארכיטקט המסוייג להכניס אותם לתוכניות הסופיות. גם הפועלים הופיעו בתוכניות. לא בדיוק פועלים, אלא שחקנים מקומיים ששילמו להם כדי להיראות כמו פועלים, ללכת על קרשי הפיגומים, לדפוק מסמרי דמה לתוך קירות מיותרים (…) הבעיה של מנחם היתה זו: היה לו יותר כסף משהיו לו דברים לקנות (…) הוא המשיך לקנות את הדברים שכבר היו שלו…"
:אני לא חושב שיש הרבה מגבלות לכמה מצויינים אנחנו יכולים לעשות את החיים." (אלכס לג'ונתן. הו, הקיטש)
"שאני לא אוהב מועדוני לילה מפורסמים. הם גורמים לי להרגיש מאוד עגום ונטוש. האם אני משתמש במילה נכון? נטוש?"
"…החלומות שלנו לא יכולים להתקיים באותו הזמן. אני כל כך צעיר, והוא כל כך זקן, ושתי העובדות האלה צריכות לעשות אותנו אנשים שהחלומות שלהן מגיעים להם, אבל זאת לא אפשרות…"
"לא, הוא אמר, רוחות הרפאים שלי לא שם.
(יש לך רוחות רפאים?)
(כמובן שיש לי רוחות רפאים)
(איזה מין רוחות רפאים יש לך?)
(הם בחלק הפנימי של העפעפיים שלי)
(גם רוחות הרפאים שלי מתגוררות במקום הזה)"
בכל מואר/ ג'ונתן ספרן פויר
הקטע שם, עם הקופסאות- יפה מכדי שאוכל לתאר, וארוך מדי להעתיק.
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 