מאיפה להתחיל
משהו פה קשה לי,
אני לא יודעת מה זה.
אני לא יודעת אם אני ממציאה את זה או אם זה קיים באמת.
אני בטח לא יודעת איך נפטרים מזה.
אני יודעת רק לשחק במילים(?).
הנה אני משחקת,
נותנת יותר מדי שמות תואר,
ליותר מדי דברים-
שאין שום סיבה לתאר אותם.
אני הופכת דברים שוליים למרכז העניין-
עובדת על עצמ שיש להם משמעות מ-ע-כשיו.
עכשיו,
אבל,
אין לי שום דבר לעבוד איתו.
המציאות שלי מכוסה באבק
שיש לנער- ללטף ממנה החוצה את כולו
כדי שאני אוכל לראות
שמתי פה כל מני דברים
שיחכו לי לכשאחזור
אבל
אלו דברים שחיים
ומתקדמים
או נסוגים
משתנים
בהתאם
או שלא בהתאם.
וכל הרשימות וכל מה שידעתי
זה שונה
כולם חיו פה כשלא הייתי,
זה ברור
ידעתי את זה במעורפל גם אז
גם בשיחות סקייפ
גם סתם במחשבות
שיש אנשים בעולם הזה שאני אוהבת מאוד
ואני לא יודעת מה עובר עליהם
וכשאני אחזור זה לא יהיה פםשוט להבין את הכל מיד.
ובכל הבלאגן הזה
נכנס איזה מישהו שכבר ממזמן אין לו אפילו כינוי פה
סתם בחור
שהיה עבורי
ואיננו עוד
לפעמים בא לי
סתם לשכב איתו-
אבל זה הכל.
כי אין לי מה להציע לו
ואני לא רוצה את מה שהוא הציע לי
כי ככה
ונגמר
ופתאום הוא בא
ומזמן אותי ברשמיות לשיחה
וזה לא כל כך מתאים לי,
אתה מבין
אם אתה רוצה
בוא נשכב
בוא נדבר
בוא נצחק
אל תציע לי שום דבר מעבר לזה
כי
אני לא מסוגלת להכיל
לא רוצה להכיל
דברים כאלה
שבאים ממך
ועברו עוד מעט ארבע שנים
וכמה שזה מגוחך
מה נסגר
איך כל פעם
העניין הזה מתרומם מהמתים
ואז הוא דופק לי בדלת ובורח
כאילו אני לא יודעת מה
וכאילו אני טפשה
מה שאני באמת
ואם הייתי נחמדה
הייתי אומרת לו "לא"
כדי למנוע את כל הסבל המטופש הזה
ולא אמרתי לו.
אמרתי לו- תמשיך.
ואני לא מרגישה אשמה
אחרי הכל הוא ילד גדול
ומסוגל להבין
מה אומר תמרור אין כניסה
ומה זה בכלל פה עכשיו?!?
אני
יש לי מליון דברים לעשות
שחיכיתי לעשות חצי שנה
יש הרים בארץ שמחכים שהנעליים שלי יטפסו עליהם
נחלים שמחכים לארח אותי ואת התרמיל שלי
עצים שממתינים בסבלנות להצל עלי
ומליון כוכבים לקשקש אתם בשעות לילה מאוחרות
ומה יש בעולם בכלל
חוץ מזה
מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול 
אוי אני מתה עליך
אהבתיאהבתי
אוי גם אני
(כאילו, עלייך. לא עלי.)
אהבתיאהבתי