3

אשמה כלשהי- מודה!- על שאין אני מתעניינת די באמת. (גנדי, אורובינדו "האם" ואני עצמי לימדו אותי לחפש אחריה תמיד, ונראה לי שזה דבר נכו לעשותו)

יפה לומר שאני מטיילת בהודו (כבר חודשיים, אגב) ושאני מכירה בה משהו, יודעת איזה שביב אודותיה. אך כל הזמן הזה אני נמנעת מהרחובות שלה- המאובקים, המטונפים, החמים, הדוחים. אין לי אפילו תמונה אחת של רחוב הודי במצלמה, ואין רחוב הודי שבאמת התעניינתי בו (מלבד אמ.ג'י רואוד העשירה, או נרו סטריט- שהוא בכלל צרפתי- בפודוצ'רי.) והרי בהודו, כךלפחות אומרים, וגם אני מאמינה- האמת- המכוערת והלא נעימה- טמונה שם, ברחובות הלא מתוייריםף בפרות המזוהמות שלא סרות מהכבישים, בילדים המתרוצצים יחפים, בקבצנים, בערימות השמיכות על המדרכות ליד פתחי הביבים- שהם בית לכל כך הרבה בני אדם, ברפש שזורם בתעלות, בצחנה העולה מערימות הזבל המרקיבות בכל פינה, במטחי הפאן (מן טבק ללעיסה) האדומים שנורים מפיותיהם של אלפי רוכלים חסרי מעש ושל צעירים חסרי עבודה, מפניהן הקמוטות ושיניהן הרקובות של הנשים, שעול קשה מונח על כתפיהן הדקיקות, בעגלות הצ'אי העשויות עץ, בכלבי הרחוב- שהם עד כה הכלבים הכי עלובים ומסכנים שראיתי- פרוותם מטונפת בבוץ, עטיניהן של הכלבות משוכים ומדלדלים באין חלב, עצמותיהם בולטות, מלקקים פצעים זבי דם, וכל הוויתם אומרת הזנחה, רעב ומחלות, בחזירים המכוערים, העצומים- שחולשים על ערימות הזבל- שיערות בטנם מזדקרות עטופות בבוץ של תעלות הביוב, בבתים המתפוררים, בדלתות החסרות, בפחונים שמשמשים מחסה, בית, חנות… במבטם הבוהה, ואולי גם המאשים של תושביהם, הצעירים לבושים במכנסיים מתרחבים אליהם תחובה חולצה מגוהצת, נועלים כפכפים, רגליהם רזות כל כך, ומבטם נוקב, כל כך נוקב.

נוקב אפילו יותר ממבטם של הילדים האומללים המתרוצצים יחפים ומבקשים ממתק או רופי, נוקב יותר ממבטן של הזקנות הכמושות (מעולם לא ראיתי בני אדם שהתיאור הזה הולם כל כך את מצבם) אשר עטופות בסמרטוטיןם ופושטות יד לכסף ומאכל, נוקב יותר ממבטן של האמהות הצעירות, שץינוק ישן הלום חום בזרוע אחת שלה, והשנייה מושטת לקבל משהו- כסף או אוכל או חלב- נוקב יותר ממבטם של הנכים, הקיטעים, הגידמים וכל בעלי המום אשר יושבים בקרנות הרחוה או ליד המקדשים, מציגים את נכותם ומתחננים לכסף או לעזרה.

ומדוע נוקב מבטם של ההודים הבריאים, המבוססים (הכל יחסי) הלבושים בגדים נריים- על מבטם של האומללים, הנדכאים, העלובים שוכני הביבים?

נשמה לי שיש לי תשובה. מבטם של אלה נוקב פחות, משום שאין הם יודעים; הם נולדו על מדרכות מטונפות לחיים האלה- של עוני רעב ומחזור, ומעולם לא העלו על דעתם אפשרות אחרת, טובה יוץר. מעולם לא ראו איך נראים חיינו שלנו, המערביים הלבנים והעשירים- לא חזו באושר (?), בעושר ובחיי הנוחיות והפאר; בעוד הצעירים המבוססים וודאי שמעו שמעבר לגבולות ארצם, בקצה מערב- חיים מליארדים של אנשים חיי נוחות ומותרות, ילדיהם לומדים בבתי ספר מתקדמים, הם אוכלים כאוות נפשם (ומעלים בשר על עצמותיהם!) מקבלים טיפול רפואי יסודי באם הם זקוקים לו, מכלים את זמנם מול פלאי הטכנולוגיה בחדרים ממוזגים, ברבי קומות שנושקים לשמיים, על גגם אורות אדומים להזהיר מטוסים שבתוכם ישובים אנשים שיש להם די כסף כדי לעבור ממקום למקום (לדוגמא, לטוס להודו לכל הטינופת הזאת, אבל לחזור כשמתחשק), מכוניות ממזוגות בעיצובים מודרניים מסיעות אותם למחוז חפצם, רק שיגידו- ובערב, אחרי יום עבודה מתיש (באמת? אולי השתנו מעט הסטנדרטים? אולי קשה יותר להיות מושך- רקשה?) הם עולים במעלית חרישית לקומה גבוהה בבניין, ומתיישבים לאכול מאכלים שהגיעו מכל קצות תבל, מתרחצים יום יום בזרם מים חמים נפלאים היוצאים מבין אחרי חרסינה קרירהף מנשקים את נשותיהם ושוקעים לשינה על מזרון רך במיטה רחבה.

כל זה עובר להם בראש, שעה שהם רואים אותנו עוברים ברחוב (האם הם מסוגלים לדמיין איך נראה הרחוב שלנו? מדרכות מוצלות, אספלט שחור אחיד, גני משחקים, שילוט, ביוב שזורם מתחת לאדמה (!) פחי זבל, בתי קפב שמוזיקה עולה מהם, חלונות ראווה שקופים שמציגים פריטים עם מחירים אסטרונומיים- את זה הם מסוגלים לדמיין?)- כל זה מרתיח את דמם, מעלה את זעמם. איפה הצדק?! איפה השוויון?? איפה כל אלו?!? ואולי עדיף להם שלא ידעו? שלא יקנאו במה שאין ידם תשיג כנראה?

אין אני נותנת למבטיהם להפגש במבטי. ברב טפשותי אני מצהירה בפני עצמי שבאתי להנות, ולא לבכות לע עולם לא הוגן- ולכן כל אומללותם היא ממני והלאה, כל כאבם אינו נראה לי, תחינותיהם אינן נשמעות לי ומשטם אינו דוקר אותי.

יופי, טפשונת. שום אמת, שום למידה. רק טבע, נוף, מים זורמים, אושר, מסחריות- שקר! כל שאת יודעת על הודו הוא שקר, הסוואה, הצגה!

יבוא יום ואולי תהיי טפשה פחות, אולי תסכימי להעיף מעט, ללמוד, לכאוב- עכשיו המטרה שלך היא להנות. (מה, לא נכון?)

 

האם עיני באמת פקוחות יותר משהיו לפני ארבעה חודשים???

 

(מחשבות שכתבתי היום, ישובה על הסלעים הגדולים שאני אוהבת.)

2 תגובות על ״3״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s